<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן רע"ב</h1>
<h2>דף צט:</h2>
כתבת עוד שתמהת מאד על מה שכתבתי [בית רביעי שער ראשון] דיבש ביבש בטל ברוב ואפילו איסור של דבריהם אין כאן וכתבת דאינך יודע מאי זה מקום יוצא זה. תשובה מן הדומה שלא הגיע לידכם ספר תורת הבית הארוך אלא הקצר לבד כי בו בארתי הכל בארכה ובראיות. אלא שאני תמה איש כמוך איך לא שמעת דין זה עד עתה וראשוני ראשונים נתחבטו בו, וראיה למתירין מההיא דפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] דתנן גיד הנשה בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר ואם אין מכירו כלן אסורין והרוטב בנותן טעם וכן חתיכת דג טמא, ואקשינן עלה בגמרא [שם צ"ט ע"ב] וליבטיל ברובא ופרקינן בריה היא ובריה לא בטלה, והדר אקשינן וכן חתיכת דג טמא אמאי ליבטיל ברובא ופריקנא בחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים, דאלמא אי לאו בריה וחתיכה הראויה היו בטילין ברוב הואיל ואין הרוטב אוסרן דהא אין בו בנותן טעם, וליבטיל ברובא דקאמר רוב ממש קאמר דהיינו אפילו חד בתרי. ובריש פרק התערובת [זבחים ע"ב ע"א] אמרינן וליבטילו ברובא ולא אשכח פירוקא אלא בעלי חיים חשיבי ולא בטילי. ומיהו יש דוחים דלאו דוקא רוב אלא משום דקתני כולן אסורין שלא כשאר האסורין אקשינן אמאי כולן אסורין ליבטיל ברבויא כלומר בששים כשאר האיסורין, וגם מדברי רש"י ז"ל נראה כן בפרק הזהב (ובפרק) [דבפרק] הזהב [ב"מ נ"ג ע"א] שהביא[ו] מתניתין דיש בתרומה ובכורים מה שאין כן במעשר פרישו מה שאין כן במעשר דבטל ברוב [ו]פירש רש"י ז"ל בטל ברוב דלא בעי אחד ומאה, ונראה מלשונו דששים כשאר האיסורין מיהא בעי. ואינו מחוור בעיני דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בששים דאילו ברוב כלומר ברביית שעור אף תרומה ובכורים כן בטלים ברביית אחד ומאה. על כן נראה לי דברוב ממש קאמר כלומר חד בתרי, ומכאן נראה לי ראיה לדברי האומרים דיבש ביבש בטל חד בתרי. ומה שהוקשה לך ותמהת כיון דאיתחזק איסורא היכי שרינן מדרבנן מיהא, תמה זה תמה אני עליו אם כן בא ונתמהה אף בששים למה נתיר דהא איתחזק איסורא ולא חששו לו חכמים. אלא מה יש לך לומר שהתורה התירה אפילו בשנתערב ברוב ואף על גב דאיתחזק איסורא, ומדבריהם החמירו לאסור עד ששים ואפילו מין במינו ועד מאה ועד מאתים בבלול, למעלה מכאן העמידום על היתרם, אף אנו נאמר דיבש ביבש העמידוהו אדינא דאוריתא להתבטל אפילו חד בתרי. ודוקא בכל איסורין שאסורן מחמת טעמן אבל לא באסורין שהחמירו בהן ביתר מכדי נתינת טעם כתרומה וערלה שאילו יבש ביבש כל אחד ואחד החמירו בו, תרומה באחד ומאה ואפילו בתרומה דרבנן כגרוגרת וכיוצא בהן, וערלה באחד ומאתים. גם מה שהקשית מההיא דכריתות [י"ז ע"ב] דשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ולשם מיירי ביבש ואם אכל ישראל את הראשונה חייב, ודעתך בקושיא זו למה חייב באשם תלוי יתבטל האיסור ברוב ההיתר ופטור. וחזרת למצוא תרוץ לקושיא זו ולא מצאת אלא כשנאמר דהתם בחתיכות שוות. ובזה נפלאתי אמרתי אגב חורפא שבשתא. ותדע דהתם מה נפשך אם חתיכות נכרות אי זו חלב ואי זו שומן אין חתיכת האיסור המועטת מתבטלת אצל חתיכת ההתר המרובה ואם אכלה אינו באשם תלוי אלא בחטאת קבועה ואם של היתר אין כאן כלום, ואם אינן נכרות שמא הגדולה היא היתה של איסור וכשאכל ישראל הראשונה שמא היא היתה של איסור בין שאכל הגדולה בין שאכל את הקטנה או שמא של היתר עלתה בידו והיינו דקא מייתי אשם תלוי. ועוד דאי מהתם וקא דיקת מינה דיבש ביבש אינו מתבטל ברוב אם כן אפילו מדאוריתא לא בטיל דאי מדרבנן אשם תלוי (מאי) [מי] מייתי ומדאוריתא מישרא שרי ואנן הא קיימא לן דמין במינו חד בתרי בטיל וכדאיתא התם בפרק התערובות [ע"ח ע"ב]. אלא לא אמרו אלא בשאין האיסור ניכר ובדאיכא ודאי רוב בהיתר, וביבש ביבש לא משכחת לה בפחות משלש חתיכות אחת של אסור שנתערבה בשתים של היתר, או שנסתפק אם פירש מן ההתר או מן האסור כתשע חנויות דבנמצא הולכין אחר הרוב [פסחים ט' ע"ב]. גם מה שאמרת בחתיכת חלב כזית וחתיכת שומן כשתי זתים ובא אחד וחתך של שומן לשנים ובא אחד ואכל את השתים וחברו אכל את האחת ונסתפק לו אם אכל את השנים שחתך או אחת מהשנים וחברתה, תימה אם אפשר לפטור לשום אחד מהם לרב אסי דאמר [כריתות י"ז ע"ב] חתיכה אחת שנינו ולחייא בר רב אי אפשר לפטור לראשון דהוו להו שתי חתיכות ע"כ לשונך. ועל כל זה אני אומר דאגב חורפך לא עיינת בה דודאי בכי האי גונא בין למר בין למר פטור ואדרבה מותר לכתחלה דכבר נתבטלה האחת בשתים של היתר, ואין לחלק בין שנתערבה מעיקרא אחת של איסור בתוך שתים של התר ובין שנתערבה אחת קטנה של איסור בתוך אחת גדולה של התר ונתחלקה של היתר לשתים דכאן וכאן חד בתרי בטיל. ולא עוד אלא שאני תמה שגם בזו חזרת לכלל מה שאמרת למעלה שאתה סבור דבכי הא אפילו מדאוריתא אסור ולא אזלינן בתר רובא עד שאתה מחייב את האוכל באשם תלוי, וזה הפך מה שכבר הודית דמדאוריתא אף על פי דאיתחזק איסורא אזלינן בתר רובא במין במינו וכדאיתא נמי בפרק התערובות [ע"ח ע"ב], ואני מתפלא בזה באיש כמוך. גם מה שהבאת מדרב חסדא דאמר בפרק הקומץ רבה [מנחות כ"ג ע"א] נבלה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה ושחוטה אינה בטלה בנבלה שאיפשר לנבלה שתעשה שחוטה, ובפרק שלישי דבכורות [כ"ג ע"א] אמרינן עלה אמר רבי יוסי ב"ר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, ואם גבי טומאת משא לא בטלה כל שכן לענין אכילה ע"כ לשונך. וכל שאתה [מוסיף] בזה אתה מוסיף פלא בעיני שאם כן אפילו דבר תורה לא אזלינן בתר רובא, אלא ההיא אליבא דרבי יהודה איתמר דאית ליה מין במינו לא בטיל וכדאיתא התם [מנחות כ"ג ע"ב] בהדיא, ובין רב חסדא ובין רבי חנינא אליבא דרבי יהודה אמרוה אלא דרב חסדא אזיל בתר מבטל ורבי חנינא אזיל בתר בטל וכדאיתא התם, אבל לרבנן הא אמרו עולין הוא דלא מבטלי אהדדי הא מין במינו בטל, ואליבא דרבי יהודה לענין אכילה מין במינו לא בטל. ולענין עירוב גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הביאוה נמי בשילהי מסכת ביצה [ל"ח ע"ב]. ומה שתמהת במה שכתבתי עבר ובשלן כל אחד מותר בפני עצמו, ואמרת למה מותר והלא בכל אחד יש מטעם האיסור אם היה אפשר למיקם אטעמא. בזה ודאי צדקו דבריך ומיהו מה שכתבתי אגב שטפאי אתא לידי וכבר עברו ימים ועמדתי אני והכרתי בשגיאת המרוצה וציויתי לתקן בכל המקומות, וגם מי שהביא כתבך אלי בעברו בארץ מצא שכבר צויתי לתקן ונתקן, ובלשון הזה נתקן עבר ובשלן כאחד אפילו לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו אסור לפי שהרוטב בנותן טעם וחוזר ונבלע בחתכות.
